כללי

רגעי נוסטלגיה, חצי פרידה ואור ירח

אור הירח

ממש לפני 3 ימים כתבתי על חווית הצילום המדהימה שהייתה לי בסיור השטח וכמה אני מוכנה לשחרר את החלום הגדול של ניו יורק ודברים מתחילים לזוז.. עדיין לא משהו שניתן לפרסם אבל מאוד יכול להיות שזה יהיה בקרוב.

בינתיים בין טיסה אחת לאחרת של בן זוגי אירופה הצלחנו להשחיל הופעה של אביב גפן, שאותו אני אישית מעריצה כבר מגיל 10 (חישוב מהיר מוביל אותנו ל 25 שנים, מטורף!) ילדת אור ירח טיפוסית עם כל מה שמשתמע מכך (אולי יום אחד אקדיש לזה פוסט – להיות שונה וחריגה בנוף בית הספר.)

וכמו תמיד מצאנו את עצמנו (שוב) בהופעה שלו.

אישית לבן הזוג כבר מתחיל להימאס ללכת רק אליו אבל אם כבר יוצאת להופעה (נס שקורה בפני עצמו) מעדיפה ללכת למקום בו אני מרגישה בבית וכמובן אין על זה שהשירים מחזירים אותך אחורה.

כל תו וכל מילה לוקחת אותך לתקופה אחרת, בכל זאת 25 שנים לא הולך ברגל.

אז היינו בהופעה, התמסרתי לשירים וחשבתי לעצמי כמה אני נהנית מההופעות האלה והאם זו ההופעה האחרונה לתקופה הקרובה-רחוקה שאהיה בה? כי אולי יש מצב שלא אהיה כאן?

ופתאום שוב החשש הזה, האהבה שלי לשורשים שלי כאן, למוסיקה הישראלית – אני הייתי מאלה שמקליטים את תכניות המוסיקה הישראלית שהיו לפני שנים רבות בטלוויזיה. הייתי מכורה למוסיקה ישראלית.

והתחלתי לחשוב ואפילו להתעצב ממה יקרה, מה אשמע ולאיזה הופעות אלך ואם יהיה לי בכלל אפשרות כזאת מבחינת הילדים?

כל כך הרבה חששות ומחשבות התרוצצו לי בראש בזמן הזה של ההופעה, כאשר אני נסחפת על גלי הנוסטלגיה החמימה והמוכרת כל כך.

השירים שנמצאים לי בראש שנים ויוצאים החוצה בפשטות רבה כל כך, אין ספק שזה מפחיד מאוד.

ואני מתחילה כבר חצי להיפרד (אולי..) ממה שקורה כאן בישראל.

אבל מצד שני ההתרגשות מהלא נודע, השינוי שאנחנו מייחלים לו ותקווה קטנה שאולי אביב יגיע גם להופיע בארה״ב…

תמונה מההופעה (צולמה עם נייד גרוע ביותר לצילומי לילה..)

אביב גפן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *