בחירת מסגרותילדים בארה״בכללירפואה בארה״ב

היום בו נשברנו לחתיכות

שבוע עברנו את אחד התקופות הכי קשות שהיו לנו עם אביב ובכלל.

היום שבו הוא נכנס לבית ספר.

אז לפני שאני נכנסת לזה (כבר מכינה לי את ערימות הטישו לידי שוב…) נושמת נשימה עמוקה, כי זו בהחלט הייתה החלטה לא פשוטה עבורנו (הסבר בסוף מבטיחה)

כאשר מחליטים לרשום לבית הספר יש למלא מסמכים אותם צריך לאסוף מהמזכירות וחלק מהטפסים שאותם צריך למלא הוא בידיקת רופא ואישור כי קיבל את כל החיסונים.

אה – מה – מה בישראל יש חיסון אחד שנותנים כנראה בכיתה א׳ וכאן למרות שהוא נחשב בקינדר גרדן (ע״ע גן חובה) הוא עדיין בתחומי בית הספר ולכן מחוייב בחיסון.

כמובן שיש להצטייד עם פנקס החיסונים וקדימה לרופא (שוב, פעם שלישית כבר ואנחנו עוד לא סגרנו חודש)

הפעם לקחתי אותו לבד למרפאה הראשונה בה היינו עם השפה (זוכרים?) וזה לא היה פשוט בכלל.

הילד פשוט לא נתן שיגעו בו, הוא צרח וצעק והוציא מילים שהפללתי שאף אחד מהצוות לא יודע עברית.

האמת? קצת התבאסתי עליהם כי הן רואות שהוא נלחץ מעצם העובדה שהן מדברות אתו בשפה אחרת וכמובן שהסברתי שהוא לא מבין כלום חוץ

משמות של חיות, צבעים ומספרים.. (גם מזה אגב אפשר להרכיב קללות עסיסיות) והן המשיכו להתקרב אליו.

ידעתי שאין ברירה ופשוט ניסיתי לעשות את זה כמה שיותר מהר, תוך כדי שאני מנסה גם להדחיק את המחשבה כמה זה עומד לעלות לעזאזל. הפעם הביטוח לא מכסה את זה…

אז החיסון עבר בשלום + בדיקות רפואיות לא נעימות במיוחד.

ויש לנו את  האישור המיוחל ביחד.

אגב הבדיקה עם החיסון עלתה קצת יותר מ100 דולר כבר הייתי בטוחה שהרבה יותר (אז גם זה מאחורינו)

ואז הגיע היום הראשון ללימודים.

התרגשנו והתכוננו.

הוא לא ידע למה לצפות.

רגיל למסגרות החמות והקטנות שהיו לו לפני שהגיע לכאן וכמובן להיות הצ׳רמר והמצחיקן.

וכאן?

לא מכיר אף אחד.

ביקשנו לפני כן שישימו אותו עם דוברי עברית (מסתבר שבשבילם דוברי עברית זה ילדים שגם נולדו בארה״ב ולא בטוח שהעברית שהם חלקה מספיק כדי להרגיע ילד..)

אז הגענו לבית הספר. ואני מרגישה אותו נצמד אלי יותר ויותר.

בית הספר גדול. מאוד.

אבל ממש ממש נחמד ונעים.

הכיתות כיפיות והצוות מחויך.

אבל את אביב זה לא עניין.

רמת הפניקה הלכה וגברה והוא מבין שעוד שנייה תהיה פה פרידה והוא נשאר לבד במערכה.

הגענו לכיתה והם ביקשו מאתנו לעזוב (היינו אני ובן זוגי כמובן) ואני לא הייתי מסוגלת.

הוא ניצל רגע של חולשה שלי והתחיל לברוח ואני אחריו.

שנינו בוכים יחד.

הצוות מסביבנו, הכיתה בפנים מחכה. הם הוציאו את הילדים דוברי העברית החוצה על מנת שירגיעו אותו אבל עברית היא לא שפת האם שלהם וקשה להתנהל בסיטואציה כזו בשפה שפחות קל לך אתה.

לבסוף הם הביאו שני ילדים מקסימים מכיתה אחרת שניסו לדבר לליבו אך הוא כמובן היה בהתקף זעם וכעס (מובנים לגמרי)

בן הזוג קרא לו אליו והוא חשב שהנה עוד מעט אבא משחרר אותי ואנחנו חוזרים הביתה.

ופתאום ברגע אחד אמרו לנו ללכת, שככה זה הרבה יותר נכון וקל. והם עוברים את זה כל הזמן.

(יש לציין שזה נכון כמות המהגרים באזור עצומה) הם פשוט תפסו אותו (שוב אני ממש שמחה שלא יודעים עברית) ולקחו אותו לכיתה.

אני כמובן התרסקתי לחתיכות בחדר ליד ובן הזוג ממש עצר את עצמו והיה חזק עבורי.

לא פשוט בכלל.

ישר רצות מחשבות האם עשינו את הדבר הנכון?

עקרנו אותו מהמקום הבטוח שלו וזרקנו אותו למים עמוקים ביותר.

מצד שני הוא יצטרך להתמודד מתישהו עם שינויים ובסופו של דבר זה רק יחזק אותו והוא ירוויח חוויה ושפה חדשה (אפילו 2 מסתבר שהגענו בדיוק לשיעור ספרדית בכיתה)

חזרנו הביתה כל אחד בשקט שלו והמחשבות שרצות במוח.

יש לציין שיקבלנו עדכונים מהיועצת והממורה המקסימה שלו שהוא נרגע ומרגיש קצת יותר טוב.

וכל מה שאני חושבת הוא – שיש לי ילד אמיץ וגיבור. ואני רק מקווה שלא דפקתי אותו לנצח…

מה שעוזר לי היא המחשבה על עוד כמה חודשים שהוא כבר יסתגל, יכיר חברים חדשים ויתרגל.

נקווה!

 

תודה לאמהות הישראליות בכיתה של אביב שקיבלו אותנו בזרועות פתוחות אפילו קבענו פליידייט היום אצלנו עם אחד הילדים והיה נחמד מאוד.

אביב לא ידע את נפשו והיה קצת over עליו מרוב געגועים לחברים אבל האמא אמרה שהילד נהנה אז זה מצוין 🙂

 

ועכשיו רגע של פרקטיות – 

כפי שהבטחתי הסבר למה לשלוח את אביב לבית ספר.

האמת שבהתחלה חשבנו לשלוח אותו למסגרת ישראלית המשלבת עברית ואנגלית (כמו אחות הקטנה) אך מכיוון שהוא כבר גדול יחסית לא בכל המסגרות הייתה כיתה בשבילו והמקום שכן היה אופציה בשבילו יחסית כמות החופשים שם יותר גדולה, ותכל׳ס? הענין הכלכלי הכריע את הכף.

בית ספר ציבורי הוא ללא עלות לעומת מקום פרטי והאמת? אני חושבת שהוא ייכנס לעניינים הרבה יותר מהר אם יהיה במסגרת אמריקאית.

מקווה שעשינו את הבחירה הנכונה עבורו. ימים יגידו.

 

One thought on “היום בו נשברנו לחתיכות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *