יש לי כרטיס טיסה לישראל היום

הוא הוזמן באוגוסט ככרטיס הלוך ושוב,

יש לי כרטיס טיסה לישראל היום

ואני לא הולכת להיות על המטוס.

הצורך להגיע לארץ דווקא עכשיו הוא גדול מאד,

דווקא עכשיו.

קשיי הרילוקיישן מתחילים לגדול כאשר מודיעים לך

שאבא שלך עבר אירוע מוחי בדיוק ביום שאמא שלך עוברת צנתור

בדיוק ביום שאת מקיימת את ההרצאה הראשונה שלך במנהטן

שכל כך חיכית לה.

לקום בבוקר להודעה מאחותי: ״תתקשרי אלי כשאת קמה״

לא לחשוב בכלל שמשהו קורה ואז..

לקבל ידיעה שבזמן שישנתי הייתה דרמה בישראל.

בבית.

ואני לא שם.

להיות בטלפון כל הבוקר ולהבין מה קורה תוך כדי התארגנות להרצאה.

מצד אחד פריחה וחזרה לשגרה מבורכת כאן.

מצד שני הפער והמרחק מתחילים לחלחל וההבנה שאת לא יכולה

פשוט לקפוץ על מטוס ולהגיע, להיות, לחבק.

המצב נרגע, הכל יציב.

ההרצאה עברה בשלום.

מתחיל שיקום.

ושוב הודעה – דוד שלך במצב קשה.

אותו דוד שחיתן את הבנדוד לפני כמה חודשים והלב נחמץ כי פספסתי חתונה

של בנדוד שהוא כמו אח קטן עבורי.

של אירוע שהייתי רוצה להיות חלק ממנו גם בשביל האחים שגידלו אותי כשהיינו קטנים

ודודה שהבית שלה היה הבית שלי כל הילדות.

ועכשיו – המצב שוב הדרדר.

טלפונים, בירורים, מעקב אחרי המצב.

ושוב הודעה – הוא נפטר.

ושוב הלב נחמץ, ושוב הלב כואב.

אני לא שם.

אני לא שם לחבק, להקשיב.

מה שיש לי זה רק שיחות הטלפון ללא הפסקה למשפחה שלי.

רוצה להיות שם בשביל דודה שלי, בשביל הילדים.

בשביל אמא, בשביל אבא, בשביל אחותי ובני המשפחה.

ואני רחוקה.

יש לי טיסה לישראל היום אבל אני לא אהיה עליה.

בגלל ענייני בירוקרטיה, שגרה.

אני כאן, בקצה השני – חושבת עליכם ומחכה לרגע בו אתן לכם חיבוק גדול.