עברו 9 חודשים מיום ההצעה הגדולה (תקופת הריון שלמה..)
ההצעה שחיכינו לה כל כך הרבה זמן ובהרגשה שלנו הדברים לא זזים.
הויזה אצלנו אך כפי שרשמתי בפוסטים הקודמים אין עדיין משהו קונקרטי שמוביל אותנו ליעד המיוחל.
ההרגשה הכללית היא שאנחנו ב״הולד״
עם כל לקוח פוטנציאלי שאני מדברת או לקוח שסוגרת אני חושבת לעצמי האם אהיה פה עוד x זמן? האם אירועים משפחתיים מתוכננים יכללו גם אותי או שכבר אהיה רחוקה?
כל התקופה מנוצלת למפגשים משפחתיים על מנת לנל כל רע, אבל בעצם אני עדיין בישראל ולא הולכת לשום מקום.
מרגיש כמו פול גז בניוטרל כאשר יש את המעבר תלוי באוויר ובעצם שום דבר לא קורה.
אז מה עשיתי בינתיים?
המשכתי כרגיל, עד כמה שיכולתי!
העסק המשיך להתנהל כרגיל.
כמובן שהעובד שלי מעודכן בהכל ורק מחכה לקריאת ההזנקה.
נרשמתי לקורס צילום שכל כך רציתי (לקח לי בדיוק יומיים מרגע ההחלטה ועד ההרשמה).
החלטתי לשחרר הכל ולתת ליקום לעשות את שלו.
ואז – הגיעה הזדמנות.
לקוח של החברה בה בעלי עובד שנמצא בארה״ב רוצה לעבוד עם מתכנת באותו אזור זמן שלו.
אבל – העבודה לא בדיוק מתאימה לכישורים שלו ותכלס די משעממת ויחד עם זאת זו ה-הזדמנות שחיכינו לה כדי להגיע לשם.
כמובן שהוא הלך על זה.
בא אלי נרגש עם ההצעה ואני? אדישה לגמרי!
מסרבת להאמין שזה קורה.
כבר כמה פעמים שהייתה הצעה קונקרטית על השולחן שנפלה ברגע האחרון ומסרבת להתמסר לתהליך.
אפילו מפסיקה עם המכירות של החפצים ועם הדיבור על זה.
החברות הקרובות שלי לא יודעות בכלל שזה על הפרק.
כך עברו כמעט שבועיים עד שהבנו שזה קורה, בדיוק בפוסט הקודם כתבתי שאני משחררת ונהנית מהרגע והגשמת החלום הנוסף שלי ואז הגיע הזמן לבחור תאריך נסיעה.
תחושות של התרגשות מעורבבות עם פחד.
חישבתי את תאריך הנסיעה עם סיום קורס הצילום שלי (אין מצב שאני נוסעת לפני) שמסתיים בסוף שנת 2017 (באסה שנפספס את תחילת השנה החדשה בניו יורק)
ומה עם דירה/ מסגרות/ אריזה/ פרידה מהמשפחה?
החלטנו על ה 14/1/18 כתאריך הנסיעה שלנו מה שישאיר לנו מספיק זמן לארוז את עצמנו, להתארגן בעבודה וגם למצוא מחליפים לדירה המקסימה שלנו בחולון.
חודש וחצי להתארגן על הכל עד רגע הנסיעה. ואוווו!!!
תוך כדי חוגגים לקטנה יום הולדת (זה נגמר ביום הולדת בגן וארוחה למשפחה הקרובה בבית..) ומבינים שזה באמת קורה!
מתחילים להודיע לכולם וכמובן לתכנן את מסיבות הפרידה ולפתוח שוב את הטבלה (זוכרים?)
רכבת ההרים יצאה לדרך….