אחרי תקופה לא פשוטה אי שם בישראל, המון דברים שקרו אחד אחרי השני ש״בזכות״ המרחק הצלחתי לשמור על מהלך תקין של חיים, למרות שהייתי בטלפון אתם כל הזמן.
הגיעה אתמול הודעה עצובה במיוחד.

מנהל בית הספר היסודי בו לומד אביב, הבן הגדול שלי, הלך לעולמו.

הידיעה הגיעה (עבורי) בהפתעה גמורה. לא ידעתי שהיה חולה, לא ידעתי שהיה בחופשת מחלה כלשהי. בשבילי הוא היה כמו דרדסאבא של הילדים.
הגבר היחיד (חוץ מהמורה להתעמלות) בין המון מורות שהעריצו אותו (כולל אני).

הוא היה בין האנשים הראשונים שפגשתי שהגענו לכאן (אוטוטו שנה כבר..), הוא היה הפנים המוכרות לילד שלי, הדיבור הסוחף שלו והאהבה לילדים יצאו החוצה בכל מפגש בית ספרי.

קיבלתי את ההודעה במייל ופשוט התפרקתי לחתיכות. לא יכולתי להפסיק לבכות.

בכיתי עליו, בכיתי על דוד שלי, בכיתי על הגעגועים הביתה להורים שלי, על המרחק, על הידיעה שהכל זמני. בכיתי גם על עצמי. על החוסר הזה פתאום, על תחושת חוסר הבטחון של מה הולך להיות עכשיו.

ממש כמו ילד שרוצה להרגיש שהוא בטוח (זו גם אחת השאלות של אביב כשסיפרנו לו, ותיכף אגיע גם לזה)
הידיעה שמישהו שהיה מבחינתי חלק בלתי נפרד מבית הספר, מתחושת הביטחון שסוף סוף הגענו אליה (גם אנחנו ובעיקר אביב) ועכשיו הוא פתאום לא שם.
נוצר חלל מאד גדול.
לתוך החלל הזה נכנסו כל התחושות שהדחקתי יפה בתקופה האחרונה ולא היו עוזרים לי שאני במרחק עצום מהאהובים שלי. גם השיחות האחרונות עם המשפחה עצמה היו לא פשוטות.
שיחות עם נימה של כעס והאשמה על כך שהלכנו (אני יודעת שאת קוראת ויודעת בדיוק על מי אני מדברת…) שלא מוסיפות לתחושה הזאת.
תחושת אשמה מאד כבדה שאנחנו כאן, זו הבחירה שלנו, בחירה שנעשתה על מנת לחקור קצת עולמות חדשים מעבר לריבוע וחצי שגדלתי בו, בחירה עבור הילדים שילדמו שפה נוספת, תרבות חדשה (בנוסף לתרבות שתמיד יהיו חלק ממנה).
כל זה הביא אותי ליום מאד עצוב, עם דמעות שלא הפסיקו לרדת והלב כאב. מאד.

ואז הגיע הרגע לספר גם לאביב.
תחושת ההלם על פניו הייתה לא פשוטה, מה שהתחלף מהר מאד לצחוק ממבוכה רבה וחיבוק ענק של שנינו.
הוא סיפר לי על המנהל שלו גם בארוחת הערב, על הערכים שהיה מקנה עבורם. של אכפתיות ואהבה לאחר, ואני שמחתי שהוא לקח ממנו משהו, אפילו קטן ויזכור אותו.
וזה המשיך בכך שאמר שהוא ישיג לבבות פועלים למנהל שלו ולסבתא רחל (סבתא שלי, שגם היא נמצאת פה כל הזמן ברוחה) וישיג עוד לבבות לכולם.
אז עד שתגיע תחיית המתים, אנחנו צריכים לזכור ולהעריך כל רגע שלנו כאן על כדר הארץ.
לעשות הכל על מנת להיות טובים יותר עבורנו, להבין שהכל זמני (מה שעבורי כרגע קצת קשה להכיל, במיוחד שההורים שלנו, הסבים והסבתות של הילדים כל כך רחוקים מאתנו)
ולאהוב. לאהוב את מי שלידנו, את מי שרחוק.
ולזכור את מי שאיננו.

מוקדש באהבה לכל האהובים שלי באשר הם.

חן.