כמה זמן חיכיתי להגיד את המשפט הזה!
אז נכון שיש לי 2 אחיינים מהממים (היי נבו וקרן) מהצד של ניר.
אבל הרגע הזה שאחותך היחידה יולדת אחרי כל כך הרבה זמן וציפייה, זהו רגע שאי אפשר לקחת אותו.

ההתרגשות, ההמתנה, הידיעה שאחותך הקטנה (תמיד תישארי קטנה בשבילי..) הופכת לאמא וכמובן מביאה נכד נוסף להורים שלי – אלה תחושות מרגשות מאד.
תמיד היה לי ברור כל הזמן שברגע שאחותי תלד אני אהיה שם.
לא אכפת לי אם זה בתוך חדר הלידה / מאחורי הדלת היכן שהייתה רוצה אותי אבל אהיה שם, מרחק נגיעה.
להרגיע, להביא, לעזור, להסניף את הבייבי החדש ולתת לה תמיכה (וגם להורים שלי ולבעלה) במה שצריך.
והנה הגיע הרגע המיוחל, קיבלתי הודעה לפני כמה ימים שהיא בבית חולים כי ירדו המים והתחילה המתנה מורטת עצבים. ואני לא שם.

לאט לאט הדברים מתפתחים, ואני לא שם.

והנה מגיע הקטן ואני מקבלת שיחת וידאו היישר מחדר הלידה, כולם מסביב זורחים מאושר, ואני לא שם.
מיותר לציין שהדמעות הגיעו (באמצע חגיגות 4 ביולי) ללא שום מחסום.
דמעות של שמחה, התרגשות ואכזבה גדולה שאני לא שם.

אז נכון, אני צריכה להיות בהכרת תודה ושמחה על כך שהכל תקין (למרות הלידה הלא פשוטה, כל הכבוד לך אחותי הגיבורה) אבל הפספוס הזה, החור בלב.
קשה למלא אותו כרגע.
התחושה שמשהו גדול מאד קורה לאחותי האחת והיחידה וגם להורים שלי ואני לא לידם על מנת לעזור ולתמוך. אפילו בדברים הקטנים ביותר כמו ללכת לקנות שמלה לברית (אמא אני יודעת שזה עובר לך בראש…. ) שמתקיימת עוד ארבעה ימים (אזהרה מראש לסובבים אותי – זה הולך להיות יום לא פשוט) היא תחושה שקשה מאד לחמוק ממנה.

אז אני מגיעה לישראל בסוף החודש ויש כל כך הרבה לראות ולהספיק, מקבלת כל הזמן הודעות מחברות שרוצות להיפגש, לראות, לדבר וזה כל כך מחמם את הלב שגם שהזמן חולף והמרחק מדבר עדיין חברויות נותרות.
ואני?
בא לי לשגר את עצמי לאיכילוב כרגע לנשום את הריח שלו, לתת חיבוק לאחותי, לגיסי ולהורים שלי ולחזור עד הפעם הבאה….

מתגעגעת אליכם מכל הלב ומאוהבת בתינוק המהמם הזה עוד מהזמן שהיה בבטן של אמא שלו.
דודה מבטיחה לבוא ולפנק אותך, לנשק אותך ולאהוב אותך ללא הפסקה.

ניפגש עוד 22 יום 🙂