שנה עברה.

שנה עברה מאז שהכנסתי את הבן הבכור שלי לבית ספר חדש, בשפה שהוא לא מכיר.
מי שכבר ותיק בבלוג שלי מכיר את סיפור היום הראשון (יותר נכון החודשים הראשונים בבית הספר) שקל ופשוט זה לא היה.
אפשר לקרוא על זה כאן

והנה היום – בדיוק שנה אחרי אביב נמצא בכיתה א׳, קורא וכותב ומבין אנגלית בצורה שמדהימה אפילו את המורה שלו והכי חשוב מזה עבורי – יוצר חברויות (לא רק עם ישראלים).

שבוע הבא הוא חוגג יום הולדת והפעם לעומת שנה שעברה אנחנו מתכננים מסיבה גדולה שאליה מוזמנים כל חברי הכיתה (שאישרו הגעה כמעט ב 100%) מקווה שיעבור בשלום.
והשבוע הוא היה (ועדיין) כוכב השבוע, ובתור כוכב השבוע הוא עומד מול הכיתה, מסביר על התמונות שהביא ועונה על שאלות של חברי הכיתה שלו.

הילד שלא היה פוצה פה, לא מדבר בכיתה ומפחד לנשום, עומד מול הכיתה, מסביר לחברים שלו על חוויות שעבר, עונה לשאלות ואפילו מביא חפצים ל show and tell ומספר מול כולם.

אז חוץ מהעובדה שאני חושב שזה דבר מבורך להקנות לילדים מגיל כל כך צעיר, הרגלים של עמידה מול קהל, הצגת נושא ומענה עליו, דבר שיתן להם נקודות זכות בעתיד, עבורו זה דבר עצום.

הוא קיבל במתנה את כח על שלו – השפה.

הדבר שהיה הנשק שלו, במיוחד כילד נמוך משאר בני (ובנות) הכיתה שהשתמש בשפה ככלי מחבר, תקשורת מקרבת בינו לבין אחרים, גם כשעבר בישראל לגן חדש וגם כשהגיע לכאן ובתור התחלה השתמש בפנטומימה על מנת להתקרב אליהם. קיבל מחדש את הכוח שלו – הדיבור החופשי ובעיקר את ההבנה מי נגד מי.

אז כפי שאמרתי לו ארשום גם כאן – מבחינתי הוא ההשראה שלי.
להגיע למקום זר, ללא ידיעת השפה, חברים.
להתחיל מחדש לגמרי ואחרי שנה לעמוד בבטחון מוחלט מול כיתה בשפה שלא הכרת עד לא מזמן ולעשות את זה עם חיוך, מבחינתי זהו הניצחון שלו.
אני מאחלת לעצמי להגיע לרמה שלו מבחינה אישית ועסקית 🙂
כי גם אני שהשפה היא לגמרי הכח שלי, בדיבור וכתיבה, ובורחת למחוזות הידועים – עברית וישראלים.
והמטרה לשנה הזאת היא לקפוץ למים ולהדריך קהל של דוברי אנגלית.

מאחלת לכולנו לפרוץ את הגבולות שלנו ולקבל את האתגרים העומדים מולנו, לצמוח מהקושי ולעשות מטעמים מהמכשולים.