יומיים חלפו מיום הנסיעה שלנו וחוויתי כל כך הרבה רגשות ומצבים שזה מדהים!

בגדול – אנחנו מותשים לגמרי.

כרגע נמצאים בדירה שלנו (התחברנו לאינטרנט יששש) אבל הבית רחוק מלהיות מסודר.

אז בואו נחזור רגע ליום הטיסה.

כפי שחששתי אמא שלי הייתה ממש על הפנים ואותי זה די הפיל מבחינת מצב רוח.

הייתי קצרת רוח ולא ידעתי איך לסדר את היום שהיא תוכל להיפרד מהם (היא הייתה על אנטיביוטיקה וחיידקים מתרוצצים בגופה) אך הדבר האחרון שהיה בא לנו שהילדים (או אנחנו) נתפוס משהו שם.

לבסוף הלכנו לחברים טובים שלנו אחרי הגן.

הילדים הלכו למסגרות רגיל כדי שלנו יהיה קצת זמן לסידורים אחרונים וטוב שכך. זה היה מרתון ללא הפסקה.

תודה למיטל על האירוח הספונטני היה כיף לבלות אתך את השעות האחרונות בישראל.

בערב המשפחה הגיעה להיפרד – המשפחה של בן הזוג, שלי וגם אמא שלי ששמרה על מרחק סביר. זה הרג אותי פשוט. ראיתי אותה כואבת מבפנים. את הרצון לחבק את הילדים ואותנו ולהיפרד כמו שצריך. זה עדיין מלווה אותי…

ההסעה לשדה התעופה הגיעה וכולם חיכו אתנו עד שעלינו. הפרידה מהמשפחה שלי הייתה לא פשוטה. התחילה מחיבוק שהפך תוך שניות לבכי.

אפילו אחותי נשברה ואני אתה. אני כותבת את השורות והגרון שלי נחנק. לא פשוט לעזוב את המשפחה שלך מאחור במיוחד שיש לכם רק אחת את השנייה. אין לי עוד אחים והנכדים היחידים של ההורים שלי עולים על מטוס בעוד כמה שעות.

לא פשוט בכלל…

הילדים מצדם במצב רוח מרומם מאוד. נכנסו לשדה התעופה שמחים ומאושרים ונהנו לטפס על המשחקים שם.

עשינו פרימיום צ׳ק אין היות ויש לנו מלא מזוודות.
הגיעה הסעה לקחת אותנו ובדיקת התיקים נעשית במקום אחר ולא עם התור הרגיל. ממש מומלץ בעיקר עם ילדים. חסך לנו שעות.

הטיסה?

עברה סיוט!! זה מה שקורה שמושכים ילדה בת 3 עד 1 בלילה – קשה לה להירדם!

באמצע הטיסה אחרי ששוב הרמתי אותה ליד המעבר של יציאת החירום וניסיתי להרדים אותה ניגש אלי אחד הדיילים ושאל אותי מה שלומי –

הבהרתי לו את רצוני לתקוע לעצמי כדור בראש ולסיים עם הדבר הזה באותו הרגע. קיבלתי כוס תה חם ומתוק באותו הרגע.. לפעמים שווה להיות כנים.

אחרי שעות של טיסה ובקושי שעות שינה הגענו ליעד.

חיכינו לבן זוג שיביא את הרכב (שעה וחצי ליתר דיוק) חיכינו = אני, 2 ילדים, עגלה, 2 טרולי, גיטרה ומחשב נייח אחד.

שכמובן שבאותו הזמן כל אחד מהילדים רצה ללכת לשירותים (בזמנים נפרדים כמובן) לכי תחפשי פתרון שמישהו ישמור על החפצים תוך כדי שאת מלווה את השני לשירותים.

בואו נגיד שמזל שחזרתי והיה לי ילד באותו המקום בו השארתי אותו יד עם כל המטען…. תוך כדי ריצה שלי מהמקום בו היינו לשירותים וחזרה.

סוף סוף הגיע הרכב, יוצאים משדה התעופה ואוויר קר להפליא מחכה לנו. אדים יוצאים לנו מכל חור בגוף – welcome to america

נוסעים לבית שלנו והכל נראה שונה. העצים ערומים לגמרי. קפוא בחוץ. חורף כמו שחורף אמור להיות…

״איפה כל הירוק שהבטחת לי?״ שואל בן זוגי המופלא ואני מבטיחה לו שבאפריל הכל יפרח שוב… (נחזיק אצבעות..)

סוף סוף מגיעים הביתה… קצת מוזר לקרוא לזה בית. נראה עדיין כמו אחד הטיולים שהיינו בהם בשנים האחרונות וזה רק מקום זמני עד היעד הבא.

מחכים להמשך…