כל כך הרבה דברים קרו מאז שכתבתי פה לאחרונה.

קבלת ויזת עבודה חדשה לארצות הברית (תוך כדי חוסר וודאות אם נשארים בכלל..), נסיעה שלי לישראל (תענוג אינסופי) והשתתפות בכנס השיווק הדיגיטלי העולמי בסן דייגו (פשוט ואווו).
שתי חופשות מבחינתי שהביאו אותי לכאן ועכשיו הרבה יותר שפויה ועם אנרגיות.

מודה כל יום על כך שהייתה לי הזדמנות לחוות את החופשות האלה לבד ולהכיר אנשים חדשים.

ועם כל זה אני כבר שבוע בבידוד מרצון, אחרי שהקורונה חוגגת בכל רחבי העולם.
נכון לעכשיו יש יותר מ 17,000 נדבקים ידועים ברחבי ארצות הברית וברור לכולם שזה רק הולך וגדל.

רואה את הפוסטים שעולים ברחבי הרשת, בעיקר מחברי מישראל, שפתאום עברו למצב ״וידאו״.

שיחות עם החברים ועם בני המשפחה בוידאו, קידוש שישי בוידאו ועוד מעט כנראה גם ליל הסדר בוידאו.
שהייה עם הילדים בבית ללא יכולת לצאת החוצה הרבה מאד זמן ובכלל חוסר וודאות מוחלט.

ליל שישי וחגים בלי המשפחה והחברים?
אנחנו רגילים לשיחות וידאו עם משפחה וחברים אהובים, רגילים לא להיות בקידוש עם המשפחה ופתאום לבשל לעצמנו אחרי שהיינו רק מתארחים.

להיות עם הילדים בבית בלי יכולת או רצון לצאת מהבית?
היינו שם גם, כשרק עברנו לכאן לפני שנתיים וקצת בשיא החורף, לא הכרנו אף אחד והגענו לבית ריק מרהיטים וחומרים בסיסיים והתחלנו למלא אותו ולשעשע את הילדים.

מוצאת את עצמי יותר מודה על מה שקורה כאן, לא רק אצלנו אלא בכלל בעולם.
על כך שיש יותר זמן משפחה, זמן להכיר אחד את השניה מחדש מבלי יכולת ״לברוח״.

אי אפשר להיפגש עם חברים, לקפוץ לקפה, לקפוץ לעיר.
יש רק את המשפחה הגרעינית שלך. וזה הכל!
לטוב ולרע.
אני מודה על משפחה חזקה שיש לי, ונכון זה רק שבוע וברור לי שזה ילך ויהיה קשה יותר במיוחד שבחוץ מגיע האביב שכל כך חיכיתי לו.
אין לי איך לתאר את הציפיה לפריחה, לשמש, לאפשרות לצאת החוצה רק עם חולצה קצרה וזהו (לא שזה הפריע לי גם בקור פה..)

ברור לי שזה מצב שלא יכול להימשך לנצח ואפילו לא לחודשים הקרובים.
אני רואה בטיולים ביומיים (עד כמה שאפשר עם מזג האוויר) את האנשים ובמיוחד הילדים שזקוקים לחברה, זקוקים לדבר עם אנשים אחרים, לשחק, לצחוק.
אבל בינתיים (ורק בינתיים, כן גברת קורונה..) אני בכל אופן חוזרת חזרה לבסיס האם.

יש יותר זמן עם הילדים, יותר זמן איכות ולא רק משימות של ״אחרי בית ספר״.
יותר זמן זוגי ופחות זמן ״אינסטגרם ופייסבוק״.

אתמול דברתי עם חברות ילדות שלי ואחת מהן (היי רינתי) אמרה – לפחות יוצא לנו לדבר יותר ולהתראות יותר בשיחות וידאו, כנ״ל גם עם ההורים שלי, אחותי וחברות אחרות שלי שבימים רגילים אין כמעט מצב לדבר אתם כי השעות שלנו הפוכות (חוץ מגלוש, חייבות לקבוע זמן דחוף)

זה הזמן לקבוע שיחות עם חברים שהזנחתם, ללמוד דברים ששוכבים לכם בתיבת המייל.
אני עוברת כל יום כמעט על הדרכות מהכנס שהייתי בו ומוציאה דברים לקהילה שלי (בקרוב, בקרוב…)

תיהנו מזמן ההתכנסות. אני כבר לא קוראת הודעות שמגיעות בקבוצות וואטספ, הרגשתי שהגעתי לרוויה ואפילו חושבת לנתק אותו קצת ולקבל קצת שקט מכל ההתראות.

מקווה שביום אחרי כל אחד יעשה את חשבון הנפש שלו,
אם זה מבחינת זמן איכות, מבחינת צרכנות נבונה, זיהום אוויר, שמירה על כדור הארץ, אכילה נכונה וכמובן קשרים אישיים עם המשפחה והחברים הקרובים.
כי בסופו של יום זה מה שמחזיק אותנו שפויים.

מאחלת לכולנו, בכל העולם כולו שקשורים תחת אותו גורל משותף (עוד דבר מדהים בעיני) רק בריאות ולמידה לעתיד טוב יותר לכולם.